מועד השיעור: י חשון תשע"ה 3/11/2014
להורדת השיעור לחצו כאן>>
לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:
להורדת השיעור לחצו כאן>>
לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:
חדש: תקציר השיעור( באדיבות רועי אהרוני):
אורות ישראל ותחייתו- פסקה ב'
שתי הבנות כלליות הן,
המקיפות את ההויה ואת התורה, את כל ההסתכלות בכל שנויי דרכיה: ההבנה המוסרית
וההבנה הסבתית.
כשאתה רוצה להבין משהו,
יש שני אופני התבוננות: מוסרית וסיבתית. משל לשני אנשים היושבים על ספסל ברח'
דיזנגוף: האחד יווני והשני יהודי. עובר לידם צדיק, והצדיק דורך על קליפת בננה,
נופל ושובר את רגלו. היהודי רואה את הצדיק נופל ושובר את רגלו, והוא מתקומם – איך
זה יכול להיות, צדיק ורע לו? שערורייה מטפיזית. היווני אומר – אתה לגמרי מטורף!
אלו הם חוקות הטבע. היווני מוציא פנקס וכותב: חוק – כל הדורך על קליפת בננה בזווית
איקס (בין צדיק בין רשע) שובר את רגלו. הוא מרוצה שגילה חוק סיבתי במציאות, והוא
איננו מחפש שם הבנה מוסרית. לעומת זאת, היהודי מתקומם – איך קליפת הבננה לא התחשבה
בזהות של מי שדורך עליה!
יש פה מחלוקת בין ההבנה
הסיבתית שהיא עיוורת, לבין ההבנה המוסרית התובעת צדק. מי אמר ליהודים שהעולם צריך
להיות מוסרי?
בתורה כתוב "אם
בחוקותיי תלכו, ונתתי גשמכם בעיתם... ואם בחוקותיי תמאסו תנגפו לפני אויבכם".
איפה ההסברה הסיבתית הפשוטה? הרי הגשם לא יורד בגלל שהנחתי תפילין!
אולי המוסר אינו אלא
בועה קטנה בעולם שכל כולו מקריות ואכזריות?
סיפור המבול אומר שיש
קטסטרופה עולמית, הצדיק ניצל. במציאות, מי ניצל? מי שיודע לשחות.
בגמ' כתוב: "לעתיד
לבוא, הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה". לשמש כנראה יש נרתיק. למה משמשת השמש?
לראות. אם יש נרתיק, סימן שהאמת לא גלויה בעולם הזה. לעתיד לבוא הקב"ה מוציא
חמה מנרתיקה, רשעים נידונים בה – זה שורף אותם, צדיקים מתרפאים בה. אם כך, הצדיקים
בד"כ חולים. אנחנו מכירים אבל צדיקים בריאים, ורשעים חולים. כנראה שהצדיקים
תמיד חולים – כי הם חיים בעולם שסותר את מה שהם מאמינים בו. הם מאמינים במוסר,
ובמציאות יש גורל. ההפרש ביניהם עושה את הצדיק חולה. לכן צריך לרפא את הצדיקים
ע"י שלעתיד לבוא יתברר שמה שהצדיקים אומרים הוא אמת.
אבל עד אז – איך
הצדיקים יודעים את זה, שהרי הכל מתנהל לפי החוק הטבעי?
התשובה היא – בגלל הנחת
יסוד אחרת של היהדות. לפי היהדות, העולם נברא. מה זה לברוא? זה אקט רצוני חופשי.
רוצה – בורא, לא רוצה – לא בורא. זה אקט מוסרי בתכלית. זו פעולה רצונית הפונה אל
בעל רצון נוסף. אפשר לומר שכל המציאות כולה בנויה על אקט מוסרי אחד, ממילא זה אומר
שכל המציאות כולה צריכה לפנות בתוך המסגרת של האקט המוסרי הזה. כשאני רואה במציאות
משהו שסותר את זה, יש לי קושיה.
בעברית מודרנית
כשאומרים "מוסרי" מתכוונים "טוב" ולא "רע". אבל
בשפה הפילוסופית פירוש המילה "מוסרי" היא מה שטוב ורע. לעשות רע זה
במסגרת הדבר המוסרי. הר געש שקובר אלף איש איננו רשע, וגשם שמגדל את החיטה איננו
צדיק – כיוון שהם לא פועלים באופן רצוני, ולכן הם מעשים א-רצוניים. אם אדם מיטיב
עם חברו או מרע לחברו – זה נקרא אקט מוסרי. מה שהוא תולדה של רצון ייקרא מוסרי,
בין שהוא רצון להיטיב ובין שהוא רצון להרע.
בתוך ההבנה הסבתית, הקדומה
בזמן לגבי רוח האדם, כלולה היא, בתור נשמה עליונה המחיה אותה, ההבנה המוסרית.
מדובר בחידוש. אני רואה
את ההבנה הסיבתית ראשונה. אך הנחת היסוד של היהדות היא שיש הבנה מוסרית שמסתתרת
בתוך הסתמיות הסיבתית.
ההבנה הסבתית מציעה
חקים אחוזים זה בזה על כל מרחב היש. מתחיל בעולם החמרי וכוחותיו והולך ומקיף, מטפס
ועולה עד רוממות העולמים הרוחניים ומנתח את סעיפיהם, כפי עשר הרוח הגדול אשר לאדם,
שצד גדלותו מתעלה ומתבלט בהיותו אחוז בחופש ציורו, עם כל קטנו להחליט דבר ודאי במה
שנעשה מחוצה לחוג פנימיותו.
ההבנה הסיבתית מחפשת
חוקיות בעולם החומרי, וגם בעולם הרוחני. המלאכים הם גם טבע – טבע בעולם הרוחני.
השרפים והמלאכים הם המקבילה לחוקיות הטבעית בעולם הרוחני. זו הסיבה שבאמצע ברכת
"יוצר המאורות", שמתארת את עולם הטבע הגשמי, אנו מזכירים את השרפים
והחיות. אך צריך ענווה כשמדברים על עולם המלאכים, שנדע שיש גבול להבין איך הם
עובדים ("עם כל קטנו").
הרב אברום שפירא שאל
פעם מדוע יש כל כך הרבה מלאכים, וענה – הם לא חוטאים, פרנסה הם לא צריכים, אז
שיהיה.
בשלשלת הסבתית מונחה
איזו העקה כללית, איזו מניעה, המעצרת את החקים ותכנם שלא ילכו בדרכים אחרים כי אם
באותם הדרכים שהשלשלת הסבתית מקשרת אותם להם.
זה מעצבן. אם אני רוצה
עוגה, למה אי אפשר קודם לחלק ואחרי זה לחתוך? יש איזושהי העקה בסיבתיות שמכריחה את
הדברים להיות דווקא באופן שבו אינם. אחת המרידות נגד זה היא תורת הקוונטים. יש
בעיה, אנו מרגישים בבית כלא בתוך החוקים של המציאות.
העקה זו עצמה חידה
נעלמה היא, ומכל מקום, עם כל המניעה שיש בתכונת שכלנו מלחדור לעמקיה של חדת עולם
זו, אין זה חוסם לפנינו את דרך ההסתעפות השכלית לכל אותו הבנין הגדול של ההבנה החקית.
אנחנו יכולים לחקור את
החוקים. יש לנו הבנה של חוקים.
אבל בעת אשר אנו
עולים למעלה יותר עליונה של חירות נשגבה, אז אנחנו משתחררים מכל אותה המועקה הסבתית,
וכל הבניןהחקי מצטייר לפנינו בתור קשרים מוסריים אחוזים זה בזה, שההידוק והאמץ
שבהם הוא לא פחות חזק ואמיץ, ועוד יותר מחוטב, מאותו של התכן אשר להבנה הסבתית,
וערכו הכללי הוא נשגב ונעלה ממנו באין ערוך.
יש אפשרות להשקיף על כל
המציאות בתור יצירה מוסרית, אבל בשביל זה צריך מבט מיוחד.
אז אנו עומדים בעולם
של חופש : כשהעולם המוסרי מתגלה לפנינו מרומם הוא את העולם החקי הסבתי כולו ומושכו
אליו, משפיע עליו מאורו ונמצא שהוא כולו טבוע בים של אור חיים זה של החקים
המוסריים שהם הרבה עליונים ונשגבים מהחקיםהסבתיים.
כשאנו עוברים מסיבתיות
למוסריות, אנחנו יותר מאושרים.
וכשאנו מעמיקים בדבר
הרינו מוצאים אח"כ גם את כל הפרטים של העולם הסבתי, כולם עומדים בתבניתם המעולה
בעולם המוסרי המלא זיו, המתנשא ממעל להם.
יש כאן הנחת יסוד
כללית, ולאחר מכן הרב ייתן דוגמה.
כשאנו מסתכלים בקשר התורה
עם האומה, ברית כרותה לארץ ולעם, כשדבקים בד' אלקיהם הרי הם מצליחים, עולים
ומתפתחים, משתרשים בארצם ועושים חיל, כשזונים אחרי אלהינכר הארץ הרי הם מתדלדלים
ונופלים, חרבן האומה והארץ בא וצרות וכליונותהולכות ובאות.
אנחנו שואלים את עצמנו:
לפי הניתוח של ההיסטוריונים, כיצד חברה המדינה העברית העתיקה? בימי שלמה היה סחר
בינלאומי שעבר בין הערים הפיניקיות לבין הודו, כי היה מעבר יבשתי של הסחורות
מפיניקיה ועד אילת. בזמן שהייתה שקיעת האימפריות המצרית והאשורית, ההצלחה של ממלכת
שלמה תורגמה להצלחה כלכלית. ברם, אח"כ הייתה התפלגות הממלכה בגלל יריבויות
שבטיות עתיקות, וזה גרם לזה שהמעבר היבשתי הפסיק. בזכות זה עלו מצרים ובבל לגדולה,
ומכאן הדרך קצרה לנפילת ממלכת ישראל ויהודה. ניתן לתת הסברים לחלוטין גיאופוליטיים
כלכליים סיבתיים לנפילת ממלכת ישראל.
לעומת זאת, הנביאים
אומרים שזה בגלל שעזבו את ה' ועבדו עבודה זרה. מה הקשר בין שני ההסברים הללו?
אם נתבונן מדוע נפלה
המדינה כלכלית, נראה שזה היה בגלל יצר הפלגנות. אם כך, יצר הפלגנות הוא זה שמוביל
לנפילת המדינה. כבר מצאנו כאן יסוד מוסרי.
דוגמה אחרת –היו מלחמות
קשות מאוד בין ממלכת ישראל לממלכת ארם. לאחאב מלך ישראל היה יתרון אסטרטגי על ארם,
אך הוא לא ניצל את יתרונו. בן הדד מתחנן על נפשו, ואחאב מתרגש מזה שבן הדד בחיים
ועוד כורת איתו ברית. הדבר הזה גורם בסופו של דבר להפסד במלחמה ולמותו של אחאב.
עולם הערכים שמאמין בו
אחאב הוא עולם הערכים של בן הדד, הם עובדים לאותם אלים. לכן יש לו קושי להרוג חבר
שלו. כולנו רוצים את אותו אידיאל, אז אין לי זכות מוסרית להכניע אותך עד הסוף.
מכיוון שאני יהודי ויש לי מידת החסד, אז החסד הזה יוצא במקום הלא נכון.
כשאנו מחפשים את
הפתרון בעולם הסבתי הרינו מוצאים, שרוח ישראל אחוז הוא בשלשלת אורגנית חזקה.דעותיו,
מהלכי חייו, מגמת פניו בתעופת רוחו הכללית, האמת העליונה המתגלה בו ועל ידו, תכונת
ארצו וברכותיה, התאמצות הנשמות היחידיות, המשכת ברכותיהן, לשדי חייהן, החן המשוך
על הכלל ועל הפרט, העצות והנטיות הבונות את הבנין הכללי ומבועיהן, בהירות הסקירות,
המנוחה הפנימית, חזוק הרוח ושלות החיים, - הכל אחוז זה בזה.
כשהייתה מלחמת
פרוסיה-צרפת ב-1870, אחד מקציני התותחנים הצרפתיים אמר לפני המלחמה שהוא שמח
להפנות את התותחים שלו נגד הפילוסופיה של עמנואל קנט. הוא מזהה אצל עצמו עליונות
תרבותית שנותנת לו את העילה למלחמה.
לכן אומר הרב:
באותה ההבטאה הנפשית
של הדבקות בד' אלקיו, אלקי אבותיו הראשונים המעלה אותו מארץ מצרים מבית עבדים,
המביאהו אל ארץ הברית והשבועה, המורהו דרכי חיים ונתיבות עולמים, אחוזים הם זה בזה
הקישורים : והיא משאבת אל תוכו את כל אוצר החיים והתנובה.
ה' נותן את החוסן
המוסרי בתוך החברה שנותן את האחיזה בארץ.
ובהפרדו ממקור חייו,
הרוח מתחלחל. שפעת החיים הכלליים, האחוזים ברתוקות הגוי והארץ, המורשה והמקדש,
המוסר והאמונה, מתחלשת. רוח זר בא ומפעם, והוא צמח לא יעשה קמח, לא יקלט ולא
יצמיח. והננו רואים את המארה באה ועושה שמות, עד אשר ישוב העם אל אל חייו, אל מקור
ישעו, ישיב אליו את רוחו, יקשר באמץ לבב וברוח בינה אל שם ד' אלקי ישראל, ומנזלי
פלגיו של הרעיון הכללי, העמוק והחסון, המותאם לרוח עולמים ולחטיביותהמיוחדה של ישראל,
ישועה חוזרת ומוארה. כל זאת היא בינה גלויה, הכרה מעשית המחיה ומשיבה רוח.
חוסן לאומי קשור בהכרח
לחוסן אידיאי. זה מה שמראה המלך אחאב. אם אני מעריץ את מה שבן הדד מעריץ, אז יש לי
חולשה מוסרית כלפיו, ולכן לא אכניע אותו.
אבל מיד אנו באים
להתרומם בחדירה יותר פנימית, שממעל לכל הארג החקיי הזה ארג מוסרי נתון.
יש משוואה מוסרית נסתרת
שמרחפת מעל לנתונים הפרגמטיים שדיברנו עליהם.
בתהלים כתוב: "כל
גוים סבבוני, בשם ה' כי אמילם". סבבוני– מלשון סיבתיות. האומות מכניסות אותי
למעגל סיבתיות, אבל בשם ה' אני מל אותם, חותך את הסיבתיות. שם הוויה חודר בתוך שם
אלוקים.
במוסריות הרעננה,
המחיה את השלשלת הסבתיתהגדולה הזאת, שם שם מונח כל האמץ, כל הזיו של החיים האלה
המתגלים בהופעותיהם בעזיזות כל כך גדולה, בדיקנות כל כך אדירה. ההופעה המוסרית מגלה
בנו צביון של אמרה, "שכך ראוי להיות", "כך צריך להיות", לא רק
"כך הוא" ו"ככה נהיה". ומההכרה ש"כך צריך להיות"
בהתגלותה של הבינה המוסרית אנו חוזרים אח"כ להכיר את השלשלת החקית המוסרית
בכל פרטיה, בכל עמקה וגבהה, רחבה והקפה, פנימיותה וחיצוניותה. השתגבות כפולה, חיה
ורעננה, מתעוררת אז בקרבנו פנימה, ומעינות של עצה ותבונה, צביונים חיים ותחבולות
ישרות, הולכים ומתגלים בקרב כל כליות ולב. רוח האומה מתעורר לתחיה, ובמחבא החיים
אור קדושה וטהרה זורח, - אורו של משיח.
זו
לא סתם הבנה פילוסופית, שאדם המסתכל מהצד יכול לבחור באיזו הבנה להסתכל. עצם
האימוץ של ההסתכלות הכפולה הזו, זה מעורר את אורו של משיח – המגמה המשיחית הסמויה
בעולם.
בילקוט
שמעוני מובא שיעקב היה יושב בשקו ותעניתו, וראובן היה יושב בשקו ותעניתו, ויוסף
היה בכלא, ויהודה הלך לחפש לו אישה, והקב"ה היה הולך ובורא אורו של משיח.
מתוך ההתעסקות של כל אחד בתחום שלו, מתוך כל המכלול הזה, הולכת ועולה מגמה משיחית
שהיא סמויה מכולם. זה מה שנקרא "אורו של משיח".
ביציאת
מצרים התברר בפעם הראשונה באופן מוחלט שהמוסריות מנצחת. זו הראייה שהחירות קיימת,
שיש ניצחון של המוסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה